פסק-דין בתיק ת"א 41374-04-10

1.         לפני תביעה כספית בסך 70,513 ש"ח שהוגשה על-ידי התובעת, מי שהייתה דיירת מוגנת בחנות הנמצאת ברח' עץ חיים 3 ירושלים (להלן: "המושכר"). הנתבעת הינה הבעלים של המושכר.

            בבסיס התביעה עומדת הטענה כי התובעת הייתה זכאית לקבל 66.66% מסכום דמי המפתח ששילם הדייר המוצע בעת חילופי הדיירים ולא 60% מהסכום שקיבלה בפועל.

2.         ביום 19.11.06 חתמה התובעת כדיירת יוצאת על "תצהיר דייר יוצא" לפיו ביקשה להעביר את זכותה לדייר המוצע תמורת דמי מפתח בסכום כולל של 250,000$.

            נטען, כי על פי סעיף 76 לחוק הגנת הדייר, הייתה התובעת זכאית לקבל 66.66% מדמי המפתח הואיל והיא כ"דייר יוצא", החלה להחזיק במושכר לפני שנת תשי"ח.

            מתוך טעות שבחוק ו/או חוסר תשומת לב, נרשם בתצהיר כי החלק שהתובעת מבקשת לעצמה הוא 60% בלבד. בכך נגרע ממנה קבלת סך של 16,650$. התובעת טוענת, כי יש לתקן את הטעות אשר נפלה במסמכים ובעקבותיה בפסק הדין ולהורות לנתבעת להחזיר לה את הסך של 70,513 ש"ח בטענה כי מדובר בטעות בחוק, עשיית עושר שלא במשפט, חוסר תום לב ועל יסוד סמכותו הטבועה של בית המשפט בעשיית צדק.

3.         הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובעת שכן לטענתה מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, חסרת כל בסיס עובדתי וראייתי והוגשה לאחר שיהוי ניכר.

            לטענתה, לתובעת אין כל עילת תביעה, לא מדובר בטעות אלא בקשה לביטול הסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין. על פי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), אם נטענת טענת "טעות" והצד השני לא ידע עליה ולא היה עליו לדעת והוא מתנגד לתיקונה, הרי שניתן יהיה לבקש רק את ביטול ההסכם כולו ולהחזיר את המצב לקדמותו.

            לטענת הנתבעת, חילופי הדיירים בוצעו במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ואשר קויים על-ידי הצדדים במועדים הקבועים בו. לכן, עקרון סופיות הדיון מחייב את התובעת ואין לפתוח את ההסכם ופסק הדין אשר קויים זה מכבר.

            עוד נטען, כי על פי הוראת סעיף 84 לחוק הגנת הדייר, הסכם בין הצדדים גובר על הוראת סעיף 76 לחוק בכל הנוגע לחלקו של דייר יוצא בדמי המפתח בבית עסק.

4.         מטעם התובעת העידו עו"ד עזרא שרייבר ורפאל חנוך. התובעת לא מצאה לנכון למסור עדותה בתובענה זו.

            מטעם הנתבעת העיד עו"ד ידידיה לוונטהל אשר ברשות בית המשפט מסר עדות מטעמה, חרף היותו מייצג את הנתבעת בתיק זה.

            לאחר שמיעת עדים אלה, עיון בכתבי הטענות, בתצהירי עדות ראשית ובסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך.

5.         כאמור, התובעת הייתה דיירת מוגנת בחנות הנדונה והחזיקה בה עוד לפני שנת תשי"ח. היא חתמה על הסכם לחילופי דיירים ביום 19.11.06 לפיו העבירה את זכויותיה בחנות ליוסף בכשישיאן, שהוא הדייר המוצע. בהסכם זה סוכם כי מדמי המפתח שנקבעו בסך 250,000$, תקבל התובעת 60% וחלקו של בעל הבית יעמוד על 40%. הסכם זה הוגש לאישור בית המשפט וביום 7.1.07 קיבל תוקף של פסק-דין (ת.ש. 102/07).

עתה טוענת התובעת, כי בשל טעות מגיע לה החזר כספי בסך של 70,513 ש"ח שהוא ההפרש שבין 66.66% לבין 60% אותו קיבלה בפועל.

לאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים, נראה כי הצדק עם ב"כ הנתבעת בטיעוניו, כפי שבאו לידי ביטוי בסיכומי בכתב.

התובעת חתמה על הסכם בו נקבע מפורשת כי חלקה בדמי המפתח יעמוד על 60%.

בעת חתימת ההסכם הייתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד והסכם זה הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין.

ברור, כי לו הייתה התובעת ערה לזכויותיה לפני חתימת ההסכם, הייתה זכאית לחלק מדמי המפתח בשיעור לו היא טוענת עתה. ואולם, משניתן פסק-הדין, משמעות התביעה היא ביטול ההסכם ובעקבותיו פסק-הדין ולכך אין כל הצדק שבדין.

זאת ועוד, בית המשפט סבור, כי לא הובאה כל ראייה שמדובר בטעות או בעשיית עושר שלא במשפט ו/או טענת חוסר תום לב מצד הנתבעת.